¹ כגי׳ בכי״מ (ראה דק״ס, ד). ולפנינו בגמ׳: ׳מפשי ומייתי להו׳ (וברי״ף: ׳דמייתי ומפשי׳).

² רש״י ד״ה דקא מפשי.

³ רש״י ד״ה בי גננא.

⁴ כ״ה ברש״י.

⁵ לפנינו בגמ׳ (וכ״מ ברש״י, ד״ה לפי): ׳דגזו להו אסא בי״ט שני׳. ואילו ברי״ף, בכ״י וד״י (ראה דק״ס, ה) הגי׳: ׳..אסא ביומא טבא׳ (וכ״ה בר״ח, ה״ג (עמ׳ ריט), ריב״ח, רמב״ן, רא״ש ור״ן), וגי׳ רבינו לא נתפרשה עדיין, וראה לקמן הע׳ 386.

⁶ כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳: ׳אזלו׳.

⁷ לכאורה, ׳בכדי שיעשו׳ הוא דוקא ׳מן החול׳. וכ״כ בה״ג, שהובא ברש״י (לעיל לט, ב ד״ה לא תחמא להו). אבל רש״י עצמו פסק שם: ׳דדבר הניצוד.. ביו״ט הראשון ..ממתין לערב (ליל יו״ט שני) בכדי שיעשו ומותר׳. ומפני שגרס כאן, ׳דגזו ליה אסא בי״ט שני׳ (ראה לעיל הע׳ 384) יכול להסיק: ׳אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו, בי״ט ראשון.. אבל בי״ט שני דקיל, לא בעינן בכדי שיעשו׳. וכך הם גם דברי הרמב״ן במלחמת ה׳: ׳והוי יודע שאין דברי רבינו שלמה ז״ל הללו עולין אלא לפי הגירסא שלו שהוא גורס הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני, וכן כתוב במקצת נוסחאות, אבל לפי גירסת הספרים וספרי ספרד ונסחי רבותינו הגאונים ז״ל שכולם כתוב בהם: דגזו להו אסא ביומא טבא, אין הפי׳ הזה עולה, דהיאך נפרש יום טוב האמור בגמ׳ סתם דאינו בראשון אלא בשני דוקא׳. ולפי״ז לכאורה צ״ל דרבינו ע״כ ל״ג ׳י״ט שני׳, כי היכי דלא תיקשי ליה דיוקא דרש״י. אך באמת אינו כן, שהרי ריב״ח שכתב (עמ׳ עו): ׳בכדי שיעשו.. להריח בו, בין מיום טוב לחול, בין מיום טוב ראשון של גלויות לחבירו׳, שהוא כשיטת רש״י, גרס לעיל (עמ׳ עה): ׳אסא ביומא טבא׳, דלא כרש״י. ומאידך, בה״ג, דקאמור פליג ארש״י, גרס כוותיה וכתב דגזו ליה אסא ׳ביום טוב שני׳. [מש״כ ברש״י דבה״ג פליג עליה ו׳אסר׳ עד מוצאי יו״ט שני, אינו בנוסח שלפנינו בה״ג (ראה ה״ג מהד׳ ירושלים, עמ׳ ריג שכתב: ׳אסור למיכלינהו ביום טוב ראשון ולאורתא בעי למשהי בכדי שיעשו ומותרין׳). אך בה״ג הילדסהיימר תשלב, עמ׳ 368 הע׳ 20 מצא, בכ״י ר׳, כגי׳ רש״י, וציין שכ״י זה דומה בד״כ לנוסח של ספרי דבי רש״י, ועי״ש שהוכיח דכן הנוסח המקורי בה״ג)].

⁸ כ״ה בפי׳ ריב״ח (עמ׳ עו: ׳בכדי שילכו ויגזזו ההדס ויביאו, ואחר כך יהא מותר להם להריח בו׳), וכעי״ז בפי׳ ר״ח (:׳כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא. ואחר שהיית שיעור זה שרי׳, ועי״ש הע׳ 414), ואפשר שהמקור בפי׳ רנ״ג (וראה מבוא).

⁹ כ״ה בפי׳ ר״ח (עי׳ הע׳ קודמת), ודייק שם בהע׳ 414 מתי׳ ׳בגן׳ ׳שצריך דוקא מאותו מקום׳. ואפשר דריב״ח שהשמיט תי׳ ׳בגן׳ ס״ל, דאם יש במקום סמוך, אי״צ להביא ההדס דוקא מגן זה המסויים.

¹⁰ כגי׳ הרי״ף. ולפנינו המשך המשנה הקודמת.

¹¹ ראה רש״י ד״ה ולו הודו: ׳בגמ׳ מפרש אי אתנאה קאי.. או אזכרון קאי׳. ולכאורה, מסקנת הגמ׳ דחכמים פליגי בתרוייהו. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ למשנה: ׳הנה נתבאר לך שכל דברי רבי דוסא דחויים׳, ובפי׳ רחב״ש: ׳ולא הודו בשניהם׳. ואפשר דמש״כ רש״י, ׳בגמ׳ מפרש וכו׳⁠ ⁠׳ קאי אהו״א דגמ׳ וגם רבינו פי׳ כן, ׳שלא הודו׳ באחד מהם.

¹² כ״כ בפירושו למשנה. ותרגם הרב י׳ קאפח: כלל ר׳ דוסא בדבריו אלה שני ענינים, האחד שמזכיר של ראש חדש בראש השנה. והשני שמתנה בראש השנה אם היום אם למחר. והכלל אצלנו (כמו שביארתי לך) ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן ואסור להתנות בהן, כדי שלא יזלזלו העם באחד משני הימים כשידעו שהוא ספק.

¹³ עד כאן הפי׳ לפרק ג׳, והמשך הפירוש לפרק זה אבד, וחבל על דאבדין (ועי׳ לעיל הע׳ 172).